קראו מזכרונתיו של יורם קניוק שהיה חייל שהוצא מלימודיו ב״תיכון חדש״ בתל אביב ללחום במלחמת העצמאות (1947-1948):

״מצדה ישבה בי עמוק, הטרידה אותי, עסקתי באובססיביות בתהילת המוות והחופש [...]

[אחרי חורבן ירושלים] התרחש הטבח הגדול, ההתאבדות ההמונית שהיתה כה שנואה ונתעבת על חכמי ישראל, ורק הבוגד הגאון יוסף בן מתיתיהו שִׁכְתֵּב את ההיסטוריה של היהודים והנציח את מעשה מצדה.

אבל המאבק היהודי-ערבי יצר צורך בגיבורים. ומכיוון שרש״י לא היה יכול להיות גיבור לצעירים שרצו לכבוש את הארץ, נהיו מתאבדי מצדה גיבורים. הארצישראלים אימצו את ההתאבדות של אנשי מצדה, שהעדיפו מוות על עבדות, אימצו את אלעזר בן יאיר [מנהיג הקיצונים] וראו בו מכתיב מיתוס ציוני של מוות או כיבוש ההר. העמידה על הצוק מול החושך המאיר את עצמו על המדבר נהייתה חוויה מיסטית של דורות שלמים.״

מעובד מתוך: יורם קניוק, תש״ח, עמ׳ 43

קרא מתוך ספרו של ההיסטוריון שלמה זנד:

״הסיבה הראשונה למרד היתה החיכוך בין מאמינים יהודים לשכניהם הפגאנים, ״הסורים״בערים המעורבות [...] סיבה שנייה להתקוממות - בניגוד למנהגם בעבר, נקטו הנציבים הרומים מדיניות פוגענית וחסרת אחריות כלפי האמונה היהודית [...] זאת ועוד, מדיניות המיסוי הקשה גם עוררה תרעומת חברתית ותסיסה מעמדית. צירוף של תנאים חברתיים-אובייקטיבים אלה יצרה הזדמנות לקבוצות דת קנאיות-משיחיות להתסיס חלק מהאיכרים העניים.

אם נהפוך את הסדר הכרונולוגי על פיו, ונתחיל לקרוא את תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים מהסוף הטרגי, נופתע למצוא בו נאום עם הדהוד העשוי ברושם ראשוני להשמע כפטריוטי, שיוספוס שם בפיו של אלעזר בן יאיר, הסיקרקי המתאבד ממצדה. [המנהיג], בנסיונו לשכנע את עמיתיו להרגו את נשותיהם וילדיהם ולשים קץ לחייהם, מדבר על מלחמת חירות ונכונות למות, לא לשם שמים, אלא כדי לא ליפול בשבי הרומי. יחד עם זאת יוספוס אינו שוכח לספר שחבורת הסיקרקים הזאת לא היססה לרצוח בדם קר, טרם עלייתה למצדה, 700 מיהודי היישוב עין גדי, כולל נשים וטף.״

מעובד מתוך: שלמה זנד, מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל, עמ׳ 106-107