״הסיבה הראשונה למרד היתה החיכוך בין מאמינים יהודים לשכניהם הפגאנים, ״הסורים״בערים המעורבות [...] סיבה שנייה להתקוממות - בניגוד למנהגם בעבר, נקטו הנציבים הרומים מדיניות פוגענית וחסרת אחריות כלפי האמונה היהודית [...] זאת ועוד, מדיניות המיסוי הקשה גם עוררה תרעומת חברתית ותסיסה מעמדית. צירוף של תנאים חברתיים-אובייקטיבים אלה יצרה הזדמנות לקבוצות דת קנאיות-משיחיות להתסיס חלק מהאיכרים העניים.
אם נהפוך את הסדר הכרונולוגי על פיו, ונתחיל לקרוא את תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים מהסוף הטרגי, נופתע למצוא בו נאום עם הדהוד העשוי ברושם ראשוני להשמע כפטריוטי, שיוספוס שם בפיו של אלעזר בן יאיר, הסיקרקי המתאבד ממצדה. [המנהיג], בנסיונו לשכנע את עמיתיו להרגו את נשותיהם וילדיהם ולשים קץ לחייהם, מדבר על מלחמת חירות ונכונות למות, לא לשם שמים, אלא כדי לא ליפול בשבי הרומי. יחד עם זאת יוספוס אינו שוכח לספר שחבורת הסיקרקים הזאת לא היססה לרצוח בדם קר, טרם עלייתה למצדה, 700 מיהודי היישוב עין גדי, כולל נשים וטף.״